מוחמד טלעת ברהום

הילד היפה, בן 10, נהרג ב-6 בנובמבר 2023 יחד עם אחיו. אלה פרטי האסון שחווה האב השכול בעת מילוי תפקידו בבית החולים: זהו סיפורו של טלעת ברהום, מנהל קבלת קהל ויחסי ציבור בבית החולים יוסף א-נג'אר במערב רפיח, שסיפר לאתר "סקיי ניוז ערביה": "בלילה שעבר עבדתי במשמרת שלי בבית החולים. לא ידעתי דבר על משפחתי ועל ילדיי כבר יותר משבועיים בגלל לחץ העבודה, ריבוי הפצועים וניתוקי האינטרנט והתקשורת". בעוד ברהום רושם פצועים ומספק נתונים וסטטיסטיקות לעיתונאים, הגיעה אליו ידיעה מחרידה, כלשונו: "הופתעתי כשאחד העיתונאים, שהכיר אותי היטב והיה לו חיבור אינטרנט לווייני בטלפון, סיפר לי שהייתה הפגזה באזור שבו גרנו". ברהום המשיך: "יצאתי מיד לשאול את חבריי בצוותי האמבולנסים, והם סיפרו לי שהעבירו פצועים ושהידים מהפגזה ישראלית על אזור 'השיכון הלבן' בשכונת תל א-סולטאן במערב רפיח". הוא ציין כי באותו אזור ישנם רק בית משפחתו ושני בתים נוספים. "כאן הייתי בטוח שמשהו קרה לאשתי ולילדיי", הוסיף. ברהום לא יכול היה ליצור קשר עם איש ממשפחתו או מאזור מגוריו, אך גם לא יכול היה לעזוב את עבודתו בשל התנאים הקשים בבתי החולים ובמערכת הבריאות בעזה. חלפו דקות כבדות כאורך נצח. "ואז הגיע אמבולנס ובו אשת גיסי, פצועה במצב אנוש. לא יכולתי לקבל ממנה כל מידע על משפחתי", סיפר ברהום. החרדה גברה, מלווה בהכחשה פנימית של הגורל שכבר נחרץ. "השכל שלי הבין מה קרה, אבל הלב עוד נאחז בתקווה שהם בחיים", תיאר. "לפתע, נהג אמבולנס סיפר לי שהם פינו גופות של אישה וארבעה ילדים לבית החולים האמירתי, הסמוך לבית החולים שבו אני עובד". ברהום רץ לכיוון בית החולים האמירתי כאילו נשא אותו הרוח. הוא הגיע לשם, ומספר שלא ידע כיצד או כמה זמן זה לקח. "ברגע שנכנסתי לבית החולים האמירתי וראיתי את בתה של גיסתי, שעובדת שם, בוכה, התיישבתי על הרצפה, המום מההלם, וקיוויתי שהאסון שחששתי ממנו לא קרה". ברהום מספר: "התאמצתי וקמתי על רגליי כדי לברר מי בדיוק מבני משפחתי נהרג. ראיתי את הגופות של אשתי, מייסון אבו עלואן, וארבעת ילדיי: אחמד בן 8 חודשים, ליאן בת 14, עבד א-רחמן בן 12, ומוחמד בן 10. נותרו לי רק שני בנים, שלומדים בתיכון". לסיום, סיפר ברהום שהעביר את גופות אשתו וארבעת ילדיו לבית החולים יוסף א-נג'אר, שבו הוא עובד, כי שם יש חדר מתים. "קיבלתי רק חצי יום חופש", ציין, "קברתי אותם וחזרתי לעבודה ביום שלישי בערב. למרות האסון, אין זמן להתאבל. העבודה והצלת הפצועים זקוקות לי ולחבריי. בחודש שעבר מאז תחילת המלחמה, ראיתי את משפחתי רק פעמיים". וזהו ההספד שכתב הדוד מצד האם: אני רועד ובוכה, ואיני מסוגל לדבר או לכתוב עלייך, אחותי היקרה השנייה, מייסון, ועל ילדייך, ליאן, עבד א-רחמן, מוחמד ואחמד. חיינו שבועיים כאילו נפרדנו זה מזו. אין לי מילים לתאר את מה שדיברת עליו, כאילו ידעת את מועד לכתך ואת גורלך, אחותי היקרה. זכית במקחך עם אלוהים, את וילדייך. ואני אשמור על הברית וההבטחה שבינינו כל עוד אני חי. טלעת ברהום הוא לי כאח, ובַּרַאא ועלי הם לי כבנים.