סמיר סאמח פציח

סמיר שלי, ילד עם נשמה טובה שאת צחוקו לעולם לא אשכח. הוא היה הפרי המתוק של הבית והחבר של כל המשפחה. הוא היה אהוב כל כך. הוא אהב לעשות הכל, אהב משחקים והיה ילד אחראי. הוא אהב את בית הספר ואת המורות. סמיר רצה כבר להיות גדול, והיו לו חלומות גדולים. הוא תמיד שאל אותי: "אמא, מתי כבר אהיה גדול ואעלה לכיתה ה'?" וחלם להגיע לבחינות הבגרות. תמיד עודדתי אותו להיות תלמיד טוב, אבל הכיבוש שלל ממנו את הזכות ללמוד ולקח לי אותו. הוא היה עוד ילד, בשיא פריחתו. גידלתי אותו בריסי עיניי, אבל הוא הקדים אותי לגן עדן, שהיד ברצון האל. ציפור קטנה בגן עדן, יא חביבי של אמא. שאלוהים ירחם על נשמתך הטובה... אני מפקידה את דיני בידי אלוהים.