עליאא נאצר סברי אבו טאקיה

לכל אדם יש חלק בשמו: "עליאא במרומים". ילדותנו על האדמה הכבושה נרצחת כל יום, נרצחת לאור היום ולעיני כל העולם. חיוכיהם של הקטנים נמחצים, וגופותיהם הרכים נקרעים לגזרים בטרם יספיקו לגדול בנחת כבני גילם. חייהם נלקחים מהם בכוח, למרות שהם נאחזים בהם. היא הייתה בתם היחידה של הוריה, שמחתם הראשונה ומחמד עיניהם. הם רצו שתגיע לגדולה ולרום, ולכן קראו לה "עליאא". היא הייתה המלכה בממלכתם הקטנה. הם צפו בה גדלה, דקה אחר דקה, רקמו עבורה חלומות גדולים, ועטפו אותה באהבה, בתקווה ובתפילה. שנתיים וחצי של פרחים שנקטפו בידי הכיבוש האכזר. שנתיים וחצי שטיל עיוור החליט שהן מספיקות מחייה. הוא חטף אותה כהרף עין מבין זרועות הוריה, ובחר בה לעלות השמימה, למקום שבו "עליאא" צריכה להיות. אמה מספרת: "זו מלכתי, נחמתי ואושרי, תמצית ליבי, בתי 'עליאא' השלווה והעדינה. הקטנה שלי נרדמה, ועודנה ישנה, לנצח. היא הותירה אותי עם הכאב בליבי ועם כאב הפציעה. יקלל האל את הכובש מיליון פעם. אלוהים, תן לי סבלנות, ועוד סבלנות, ועוד סבלנות ונחמה לליבי ולמצבי. אלוהים, קיבלתי את הדין, אנא קבל אותי ברחמיך, אתה הרחמן בעולם הזה ובעולם הבא". בעזה של העוז, האדמה המצמיחה ילדות ושיבולים, בשכונת א-סלאם שבעיר רפיח, עלתה עליאא השמימה ב-3 בפברואר 2024, לאחר שבית משפחתה הופצץ. היא הותירה את הוריה סובלים מכאבי הפציעה בגופם ומכאב האובדן בליבם, לאחר שהכיבוש מנע מהם לאסוף את קרני האור מן ה"עליאא" שלהם.