אמאן אבו נדא

המתוקה מכולן, אהובת דודתה. היא הייתה הנכדה הראשונה, שמילאה את הבית בצחוקה, ביופיה ובשיחותיה, שלעיתים נשמעו בוגרות מכפי גילה. היא הייתה עומדת מול המראה, מתפעלת מעצמה ומשערה המתולתל והמיוחד, ואומרת: "אני יפה והשיער שלי ממש יפה!". כמו כל ילדה בת חמש, היא פחדה מקולות המלחמה, והייתה בוכה וצורחת בחיפוש אחר חיבוק קרוב. בלילות סירבה לישון לבדה, מחשש להפצצה פתאומית. במלחמה, נאלצים לעקור ממקום למקום לעיתים קרובות, והמשפחה נאלצה להתפצל כדי להימלט מההפצצות. בליל 2 בנובמבר, משפחתה של אמאן התעוררה לקול הפצצה סמוכה. "בזמן שנמלטנו מהבית", ממשיכה דודתה, "אח שלי נשא את אמונה הקטנה, שנפגעה מרסיס של פגז. לא קלטנו כלום, לא שמענו בכי או אנקה, ולא רצינו להאמין שהיא נפלה!" יומיים לפני שנהרגה, סיפרה אמאן לדודתה כמה היא פוחדת מהמלחמה ושונאת את ההפצצות. "כששאלתי אותה מדוע", היא מוסיפה, "היא הניחה את ידה בדיוק על המקום שבו פגע בה הרסיס ואמרה: 'כי ירו בי פה!'". אמאן, הילדה מלאת החיים, הייתה ראויה לילדות יפה, כמו כל ילדי עזה, אבל הכיבוש הרג אותה והרס את ילדותה.