אמיר אחמד אבו דחרוג'

אחי הקטן אמיר, בן הזקונים. אמיר תמיד היה מיוחד, מרגע לידתו. הוא לא היה ילד רגיל; הוא היה עדין, יפה, רחום ונסיך. אהבתי אותו כל כך, ואני עדיין אוהבת. הוא היה מקור האושר והנשמה של הבית. בימי המלחמה האפלים, הוא היה האור; נשמתו, דבריו וצחוקו התמים הקלו על כובד המציאות שחווינו ברצח העם הארור הזה. את אמיר, ישראל הרגה בשנתו. ישראל הרגה את התמימות הזאת ואת היופי הזה. הוא תמיד סיפר לי שהוא רוצה להיות מהנדס כמו אחותי ואחי, והיה אומר לי: 'אני רוצה להנדס את ביתי ואת אדמתי'. הוא היה חכם מאוד ושנון במתמטיקה, והיה פותר חמישים תרגילים, טועה רק באחד, ולפעמים לא טועה כלל. יקירי אמיר, תמיד הרגשתי שאני מדברת עם בחור צעיר, לא עם ילד בן שמונה. תמיד הרגשתי שהוא ילד אחראי, במעשיו ובדרך חשיבתו. ותמיד הימרתי שהוא יהיה המצליח והמבריק מכל אחיי, אבל לישראל הייתה תוכנית אחרת; היא הורגת כל מה שהוא תמים.