אמאני עבד א-רחמן יוסף רקב

אמאני שיננה בעל פה שני חלקים מהקוראן, "עמא" ו"תבארכ". היא חלמה להיות רופאת שיניים, ובבית נהגו לקרוא לה "דוקטורה". היא אהבה מאוד לצייר, והחיוך לא מש מפניה. היא נהרגה בדרכה לקנות גלידה. היא הייתה ילדה שמחה ושקדנית בלימודיה, אך המלחמה הגיעה והרסה וניפצה את חלומותיה. "ישראל" הרגה את סבה, דודה, בת דודתה וחבריה, שרפה את ביתה והרסה את המסגד ואת בית הספר. אמאני התגוררה עם משפחתה באוהל, ונמנעו ממנה תנאי המחיה הבסיסיים ביותר, ללא חשמל, מים או מזון. היא סבלה, אך נשאה זאת בסבלנות. במשך שנה שלמה נמנעה ממנה האפשרות ללמוד, והשנה היא נרשמה מחדש ללימודים; היא הייתה הולכת בשעה 12:00 וחוזרת לאוהלה בשעה 15:30. באחד הבקרים, היא הכינה לעצמה טבעות, צמידים ושרשרת, ועיטרה את ידיה בחינה. אחר כך הלכה לבית הספר וחזרה מוקדם, לקחה דמי כיס מאמה והלכה לקנות עוגיות קרם וחטיף פסטה. הכיבוש תקף אותה בטיל; האויב הרג אותה יחד עם 19 בני אדם נוספים. היא נשאה עמה רק עטים. הכיבוש גזל את ילדותה ואת חלומותיה, והרס את כל חייה.