מעאד' ומוחמד ראמי עווד

מוחמד לא היה נרדם אלא בחיקו של אביו, וכל בקשותיו נענו, גם כשהיו קשות. לפני יומיים הוא ביקר אותי במקום עבודתי, סמוך לבית החולים "כווית", ואמר לי שהתגעגע אליי. התביישתי מאוד, כי הוא, שטרם מלאו לו שבע, בא לבקר אותי עם אביו, שתמיד הקפיד לבוא לבקר אותי בעבודתי. מוחמד נהרג עם אחיו מעאד', אמם הטובה והישרה, ועם אחי ראמי. הטילים וההפגזות לא חסו עליהם, ומאז 14 באוקטובר הם היו עקורים מביתם בשל ההפגזות וההרס. ואתה, מעאד', אני כותב את דברי ההספד עליך ומחייך באופן ספונטני, בלי להרגיש את האובדן, כי אתה עדיין שולח לי הודעות, מתבדח איתי, רודף אחריי, ופולש למחשבותיי עם הבדיחות הבלתי פוסקות שלך ועם המילים שגורמות לי לרוץ אחריך כמו ילד. אני הדוד שלך, ודוד רואה בבני אחיו את המשענת שלו, גם אם הם קטנים. אני קורא את ההודעה ששלחת לי בווטסאפ, שבה סיפרת לי ש"נמאס לך" ושקבענו להיפגש על מגש כנאפה נבלוסית שאהבת ונמנעה ממך בגלל המלחמה. קבעת את המועד שעות ספורות לפני שהלכת, כאילו אמרת לי שאתה הולך... הולך בלי להסס. אני עדיין מקונן עליך, יקירם של סבך המנוח וסבתך הסבלנית. היית כולך חיוניות, וסלח לי שלא יכולתי לשאת את הסרת תכריך המת מעל פניך. רציתי לראות אותך כמו שתמיד ראיתי אותך, מחייך, ולא שוכב בעיניים עצומות ובגבות מכווצות. המוות, יקירי, היה כבד מנשוא עבור הוריך... ומה אומר כשהוא בא לקחת אותך, חביב דודך, מעאד'.