כרם, פרח, ו-אלמא מוחמד אבו חצירה

שלושת ילדיי, כרם, פרח ואלמא, נהרגו ברגע אחד. הם חיכו לי שאקח אותם לעיר השעשועים, הבטחתי להם שכך אעשה כשאחזור לעזה. במסגרת עבודתי אני נעדר מעזה חודש שלם וחוזר לארבעה ימים בלבד. אלה היו ארבעת הימים הטובים ביותר בחיי, ביליתי אותם איתם בצחוק, במשחקים ובכל דבר טוב. הם היו כל חיי, אבל לצערי השמחה והאושר נעלמו. אין אדם מאושר בעזה. ספגתי הלם קשה ואיבדתי את שלוותי. ניסיתי להתקשר אליהם, ניסיתי לנחם את עצמי שהידיעה אינה נכונה, אך למרבה הצער כמה עיתונאים אישרו אותה. איבדתי את שלוותי לחלוטין ולא הייתי מסוגל לעמוד על רגליי. נשאתי את ידיי לשמיים והתפללתי לריבון העולמים שיהיו בסדר, שפציעותיהם יהיו קלות. יצרתי קשר עם עיתונאים בבית החולים אל-אקצא, כי אני מכיר כמה מהם ויש לי איתם קשרי חברות. קיבלתי מהם סרטונים של ילדים פצועים שהגיעו לבית החולים. זיהיתי את בתי אלמא. זיהיתי אותה לפי החולצה שלבשה כשנהרגה. אמרתי, 'זאת הבת שלי'. כעבור רגעים ספורים הגיע סרטון נוסף שגרם לי הלם גדול עוד יותר: זה היה בני כרם. אמרתי להם, 'זה הבן שלי'. התמוטטתי לחלוטין אחרי שתי המכות האלה.