בילאל כאמל מוחמד מחפוט'

חשתי שהוא היה חסד שניתן לי מאלוהים, ולא חסד שאני הענקתי לו; הוא סתם את פיותיהם של רבים לאחר שהבאתי לעולם ארבע נסיכות. בולבול, בני האהוב בילאל כאמל מוחמד מחפוט', היה מתנה מאלוהים. הוא הגיע אליי לאחר מבחן. הציעו לי לפנות לרופאים ולנקוט באמצעים כדי להביא לעולם בן זכר, אך תשובתי, לאחר הבת הרביעית, הייתה חד־משמעית: "יֶהֶב לִמַן-יַשָׁא אִנָתָ'א וַיֶהֶב לִמַן-יַשָׁא אֶ-דֻ'כּוּר, וַיַגְ'עַל מַן-יַשָׁא עַקִימָא" (מעניק למי שירצה בנות ומעניק למי שירצה בנים, ועושה עקר את מי שירצה). קיבלתי את מתנתו של אלוהים בלי לבקש או לייחל, וההיריון עם בילאל הגיע הכי מהר אחרי ריאם. הרגשתי שאלוהים גמל לי על שקיבלתי את מתנתו, וראיתי בו מתנה מאלוהים. הוא היה יפה תואר, נאה וחייכן, טוב לב, או ליתר דיוק, רך לבב. הוא נשא בחזהו לב של ציפור. הוא אהב ילדים אהבה אין־סופית, והיה מסתדר איתם עד כדי כך שהיה שוכח את פער הגילים, כאילו הייתה זו פגישה של תמימות עם הטוהר והזכות שראיתי בו. עד כדי כך, ששאלתי את אחיותיי אם מה שבילאל עושה זה טבעי, אם אהבתו ותלותו בילדים טבעית, בהיותו בן. והן, פה אחד, התפלאו על הקשר העז שלו לילדים. יום לפני שנהרג, אמרתי לו: "שחק עם הקטנים, אבל אל תשכח שגדלת". הוא צחק ואמר: "הקטנים הם הכי חכמים, הכי חכמים". ואז רץ אליהם להמשיך לשחק. אמרתי לעצמי, כנראה שאין טעם. בולבול, על אף גילו הצעיר, שילב תמימות של ילדים עם אצילות של גברים. רבים מחבריו של בעלי ראו בו תכונות גבריות ושאלו את בעלי על סוד אישיותו. יקיר ליבי וליבו של אביו היה בטוח בעצמו מאוד. עד כדי כך שאחד ממוריו עצר אותי יום אחד ואמר לי: "בשם אלוהים, מה אתם עושים עם בילאל שהוא כה בטוח בעצמו? כל בית הספר עומד על רגליו כשהם רואים אותי, חוץ מבילאל. גם אם יאחר בשיעור שלם, הוא נכנס בצעדים בטוחים, עינו לא ממצמצת וליבו לא רועד". אני זוכרת שהוא בירך אותי והודה לי על החינוך הזה, ואף אמר: "אני מקנא כשאני רואה את הביטחון של בילאל, ותוהה מה הסוד מאחורי הביטחון העצמי הזה". אחת מתכונותיו היפות ביותר הייתה כנותו. לא הייתי שואלת אותו על טעות שעשה אלא והיה מודה, גם אם איחר בתפילה. הייתי שואלת: "התפללת, בולבול?" והוא היה נשבע ומדגיש בשבועתו שטרם התפלל! הייתי צוחקת מכנותו היתרה ואומרת: "אני מאמינה לך גם בלי שבועה, במיוחד בזה". מהאצילות שבתכונותיו הייתה נאמנותו. הוא היה נאמן, נאמן, נאמן, בדיבורו ובמעשיו, בתנועתו ובמנוחתו. שמר על סוד, על כבוד הזולת, והיה ישר כספית, לרמה שהדהימה כל מי שהכיר אותו. הוא היה נדיב ורחב לב. אהב להאכיל אותי ממה שאכל. כשבוע לפני המלחמה, בעלה של חברתי נתן לו פחית קולה מרוב שראה כמה הוא תיש בדרכו הביתה. הוא היה חוזר מבית הספר מרחק גדול, אך העדיף לא לפתוח אותה, למרות צימאונו העז, עד שיגיע הביתה כדי שאשתה איתו. ישקה אותך אלוהים ממעיין הנביא, יקירי. הוא מיעט בדיבור, והתבטא בתמציתיות, אך אם היה רואה משהו שמוצא חן בעיניו אצלי, היה הופך למילון של מילים מתוקות. כמה יפה היית, בילאל. השיר האהוב על בילאל, שהיה מקדיש לי ומשמיע ברמקול כמעט מדי יום, או לפחות פעם בשבוע, היה "מה אחלאכי יא טייובה" (כמה את יפה, טובת לב). הוא תמיד היה אומר: "השיר הזה בשביל אמא". לליבך הטוב אלף ברכות ושלום, יא טוב מכל מי שראיתי. היה לו חיבוק מוזר, מלא אהבה, או ליתר דיוק, כנות באהבה, אפילו כלפי חברותיי. תמיד הייתי שומעת מכל מי שבילאל חיבק ש"החיבוק שלו מוזר". פעם אחת הלכתי עם חברה שלי לשאול עליו בבית הספר, והוא חיבק אותי כהרגלו. יצאתי מהכיתה במהירות, והיא בכתה בכי מר. שאלתי אותה: "מה קרה, הכל בסדר?" והיא אמרה לי: "החיבוק של הבן שלך מוזר. עברה בי צמרמורת ולא יכולתי לשאת את זה". נכון שליבו היה כלב של ציפור כלפי אנשים, אך על עצמו לא דאג כלל ולא פחד מסכנות. בילאל עבר צורות רבות ושונות של מוות: פעם נפל מהקומה השלישית, פעם אחרת שתה בנזין, כמעט נחנק מאחורי הספה כשהיה קטן, כמעט נשרף, או נדרס תחת נגרר, משאית או מכונית. ולמרות כל זאת, חסדי אלוהים תמיד הקיפו אותו. אך אלוהים גזר שמיתתו תהיה חיים, ולקיחתו תהיה בחירה. כמה הולמת אותך השהאדה [עדות הקדושים], בילאל. על הקשר של בולבול עם אביו לא יספיקו כרכים שלמים. הוא היה הקרוב, האהוב, הנחמה, החבר והנאמן. הוא אהב את אביו אהבה מוזרה, חיקה אותו בכל דבר. חיכה לו אחרי כל תפילה כדי להישען עליו כשיקום. לא הסכים שאביו יישא דבר, אפילו אם היו עשר שקיות, ונשבע לו בשבועת גברים שיישא אותן בעצמו, בפעם אחת או בכמה פעמים, כדי להקל עליו. הוא הכין לו את כל חפציו לפני יציאתו: תיק העבודה, הנייד, המפתחות, המשקפיים... הוא צחצח את נעליו מדי יום, הניע את מכוניתו ובדק אותה לפני שאביו ירד. הופתעתי לגלות שבדרכו חזרה מבית הספר, הוא היה עובר אצל כל מכריו של אביו כדי לברכם לשלום ולומר להם: "יעטיכ אל-עאפיה, יא עמו" (אלוהים ייתן לך כוח, דוד). בזכות כיבוד אביך קראו לך גני עדן, יקירי. ומה לגבי הקשר של אביו אליו? הוא היה הרחום, החבר, הנדיב, התומך, המגן והסנגור של בולבול. האוכל לא היה ערב לו בלעדיו, השינה לא הייתה שלווה אלא כשהוא מחבק אותו, והיציאה לא הייתה מהנה אלא כשהוא אוחז בידו. כל מי שראה אותו קינא בו על הפינוק שזכה לו. כמה פעמים שמעתי מילדים: "הלוואי שהיינו בילאל", מרוב אהבתו ופינוקו של אביו. כל יום חיכה לו בסקוויט ליד הכרית. גם אם ישן אצל קרובי משפחה, היה שולח איתו את הבסקוויט שאהב ואומר: "בולבול מתעורר בלילה בשביל הבסקוויט, אל תשכחו לשים לו אותו ליד הכרית". אם אסרתי עליו משהו, אביו היה נותן לו אותו ללא ידיעתי. אם הקשחתי כלפיו כדי לחנכו, הוא היה טופח על שכמו ומרצה אותו. אם התעמת עם אביו, במבט עינו היה מפייס אותו, ובשטף של התנצלויות היה משיב את ליבו. שאלוהים יחזק את ליבך, יקירי. תמיד אמרתי שאני חוששת על הילד הזה מהחיים, כי הוא לא מכיר אלא את הטוב, ורק את הטוב. איך יתמודד עם החיים האלה, על השנאה, הקנאה, הרשעות והרוע שבהם? ממש כמו אחותו רפיף. והתשובה הייתה שהנשמות הטהורות והזכות הללו לא ראויות אלא לגני הרחמן, ולחברתם של טובי הבריות. ליבי לא טעה לגבי מקומם האמיתי של בני ובתי. אללה, אנא קבל אותם. אתה יודע שהם היו בחירי ליבי, כפי שהיו בחיריך. אללה, מי ייתן שניפגש בגני עדן, עם הנביאים, הצדיקים והשהידים, ומה טובים הם חברים אלה.