ראכאן שאדי עאידי

בני אמיר הוא חברי ורעי, בן פחות מחמש שנים. הוא היה ילד רחום, ביישן, רגיש מאוד ועקשן. הוא היה קשור אליי מאוד. בבקרים היה מתעורר ומנשק אותי כשישנתי, ולרוב הייתי מתעורר. אמו (שהאל ירפא אותה) הייתה מכינה לו ארוחת בוקר, ואני הייתי מכין לו את המיץ האהוב עליו וכריך. לרוב היינו יורדים יחד, אני ואחיו, ראכאן ורחף, לחכות לאוטובוס. כשהיה מגיע, הוא היה עולה, מנופף לי לשלום בשמחה בדרכו לגן. בצהריים היה חוזר, צוחק כל הדרך במעלה המדרגות עד שנכנס בדלת הדירה. השאלה הראשונה שלו הייתה "איפה אבא?". הוא היה נרגע כשהבין שאני בבית, זורק את התיק ואומר, "תעשה לי את שיעורי הבית". אחר כך היה יושב עם הטלפון שלו שעה או יותר, ואז יורד עם אחיו ראכאן לשחק מול הבית. אחרי שעה או יותר, אמיר היה חוזר הביתה רק כדי לוודא שאני עדיין שם, שלא יצאתי בלעדיו, ואז היה שב לשחק. וזה אמיר, חברי ואהובי, שהלך רחוק ולא שב עוד, יחד עם אחיו, סבתו מצד אביו, סבתו מצד אמו, דודיו ודודתו מצד אביו, בני דודיו, ודודיו ודודותיו מצד אמו. הוא הותיר בי חלל עמוק בנשמתי. הוא אפילו לא סיים את שנת הלימודים, ואני אפילו לא זכיתי להיפרד ממנו. לעולם לא אסלח ולא אמחל למי ששרף אותי בעודי בחיים!!!