אמיר שאדי עאידי

בני אמיר היה חברי ורעי, הוא עוד לא היה בן חמש. אמיר היה ילד חם, ביישן, רגיש מאוד ועקשן. הוא היה קשור אליי מאוד. היה מתעורר בבוקר ומנשק אותי כשישנתי. לרוב הייתי מתעורר, ואמו (שהאל ירפא אותה) הייתה מכינה לו ארוחת בוקר, ואני הייתי מכין לו את המיץ האהוב עליו וכריך. לרוב היינו יורדים יחד, אני והאחים שלו (ראכאן ורהף), לחכות להסעה. כשהייתה מגיעה, הוא היה עולה עליה ומנופף לי לשלום בשמחה בדרכו לגן. בצהריים היה חוזר, צוחק כל הדרך במעלה המדרגות עד שנכנס בדלת הדירה. השאלה הראשונה שלו תמיד הייתה "איפה אבא?". אחרי שהיה נרגע ורואה שאני בבית, היה זורק את התיק ואומר "תעזור לי עם שיעורי הבית". אחר כך היה משחק בטלפון שלו שעה או יותר, ואז יורד לשחק מחוץ לבית עם אחיו, ראכאן. אחרי שעה או יותר, אמיר היה חוזר הביתה רק כדי לוודא שאני עדיין שם ולא יצאתי בלעדיו, ואז חוזר לשחק. זה היה אמיר, חברי ואהובי. הוא הלך רחוק ולא חזר עוד, והותיר בי חלל עמוק בליבי. הוא הלך יחד עם אחיו, סבתו, סבתו השנייה, דודיו ודודתו מצד אביו, בני דודיו, ודודותיו ודודיו מצד אמו. הוא אפילו לא סיים את שנת הלימודים, ואני אפילו לא זכיתי להיפרד ממנו. לעולם לא אסלח ולא אמחל למי ששרף אותי חי!!!?