סלמא אבראהים

אני מנסה כבר זמן מה לכתוב על אבראהים, אבל אני לא מסוגל. אולי בגלל ההלם שאבראהים, שאהב את החיים ואת הבריות, ושהיה אהוב על הכל, עזב אותנו והלך. או אולי מפני שאבראהים הוא ספר שלם של סיפורים, זיכרונות, צחוק ומשחק. קינאתי באמי ובאבי על בן שכזה. הוא היה שר לאמי קטע מהשיר "סהרת חוב" (ערב של אהבה) ושואל אותה: "מה שלומך, יא רנדא?" ואמי הייתה עונה: "מְנִיחָה!" (בסדר!), והוא היה ממשיך לשיר לה: "ולַו, איזה קול רך יש לה". הוא היה אחי וחברי, המהנדס האזרחי הטוב ביותר בעזה, המורה שלי למתמטיקה, לפיזיקה ולערבית, וכספת הסודות שלי. הוא הרעיף עלינו טוב לב, שמחה ואהבה. אשתו, איה, או אחותי השלישית כפי שקראתי לה, הייתה כמו תאומה שלו בטוב ליבה ובשמחת החיים שלה. הם אהבו את החיים, היו להם תוכניות רבות וחלמו לבקר במדינות רבות. יחד עם שתי בנותיהן היפהפיות: רנדא — שנונה ופיקחית כמו אביה, וטובת לב כמו אמה — וסלמא, שאפילו לא הספיקה להגיע לגיל שלושה חודשים. ב-23 באוקטובר התקשרתי לאמי, ואבראהים ענה לי. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לדבר איתו בווידאו. הוא היה מאושר, וסביבו היו בני דודים ודודות שלי, שנהרגו יחד איתו. אבראהים: "יאללה, תתכונן, אנחנו באים אליך לטורקיה." אני: "חחח, עזוב, טורקיה מלאה בגזענות. סעו למצרים ואני אבוא אליכם." אבראהים: "אני אומר שניפגש בגן עדן וזהו, חחח." למחרת, אבראהים, איה, רנדא וסלמא נהרגו. לא נשכח. לא נסלח.