אבראהים, איה, רנדה וסלמה אבראהים

דברים אלה נאמרו כדי שיישארו עדות חזקה לאכזריותו של צבא הכיבוש הישראלי: "כבר תקופה שאני מנסה לכתוב על אבראהים, אבל אני לא מסוגל. אולי בגלל ההלם שאבראהים, שכל כך אהב את החיים, אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, עזב אותנו והלך. או אולי כי אבראהים הוא כמו ספר שלם של סיפורים, זיכרונות, צחוק ומשחק. קינאתי באמא ובאבא שלי על בן כזה. הוא היה שר לאמא שלי קטע מהשיר 'סהרת חוב' (ערב של אהבה) ושואל אותה: 'מה שלומך, רנדה?', ואמא הייתה עונה לו 'מְנִיחַה!' (מצוין!), והוא היה משיב לה 'וואו, איזה קול רך יש לה'. הוא היה אחי, חברי, המהנדס האזרחי הטוב ביותר בעזה כולה, המורה שלי למתמטיקה, פיזיקה וערבית, וכספת הסודות שלי. הוא הרעיף עלינו טוב לב, שמחה ואהבה. אשתו, איה, או אחותי השלישית כפי שקראתי לה, הייתה כמו תאומה שלו בטוב ליבה ובשמחת החיים. הם אהבו את החיים, היו להם המון תוכניות וחלמו לטייל במדינות רבות, יחד עם שתי בנותיהם המקסימות: רנדה – שנונה ואינטליגנטית כמו אביה, וטובת לב כמו אמה – וסלמה, שלא הספיקה להגיע לגיל שלושה חודשים. ב-23 באוקטובר התקשרתי לאמי, ואבראהים ענה. זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לדבר איתו בווידאו. הוא היה מאושר, וסביבו היו בני דודים ודודות שלי, שנהרגו יחד איתו. אבראהים: 'יאללה, תתכונן, אנחנו באים אליך לטורקיה'. אני: 'חה חה, עזוב, טורקיה גזענית ומלאה. סעו למצרים ואני אבוא אליכם'. אבראהים: 'אני אומר שניפגש בגן עדן וזהו, חה חה'. למחרת, אבראהים, איה, רנדה וסלמה הלכו לעולמם. לא נשכח. לא נסלח."