ח'ליל תאמר ח'ליל אל-עכה

עדות זו נכתבת בכנות למען ההיסטוריה, וכדי שהעולם יידע על אכזריותו ושפלותו של הצבא הציוני: במשך שלושה ימים אבי חופר בידיו בבטון ובהריסות, בתקווה למצוא את בנו, תאמר ח'ליל אל-עכה, את אשתו, הנד חסונה, ואת ילדיהם, תאלא, זינב וח'ליל. אך לשווא. תאמר, הבחור היפה שחום העור... אני ותאמר היינו תמיד עוקצים זה את זה, אבל כשהתבגרנו, השכלנו. אח שלי אהובי, תאמר. כולנו יודעים כמה היה חזק, נמרץ ואוהב תנועה. כשאמרו לנו שכל המתחם שבו שהה הופצץ, סירבנו להאמין. אמרנו, "לא, בטוח שאחי בחיים, אחי ייצא מההריסות בכוחות עצמו". אחי, אנשים, ידע לעשות הכל, ובכל מקום היו לו אוהבים וחברים. הוא היה ממלא כל בית שנכנס אליו בשמחה ועליזות. בכל בית כזה, היו מיד צצים מכשירים וכלים מקולקלים כדי שיתקן אותם במומחיות שרכש מניסיונו, והיה מתקן הכל בלי לבקש תמורה. תמיד נכון לעזור, כולם היו פונים אליו, והפלא הוא שתמיד ידע להסתדר. תמיד הייתה לו איזו המצאה חדשה בבית, ואת חדר המדרגות שליד ביתו הפך לגינה ירוקה, ירוקה כמו נשמתו. אבל למה הפעם הוא לא הצליח לצאת לבד? למה הוא לא יצא להגיד לנו, "הנה אני, באתי והארתי את הבית", כמו שתמיד היה אומר כשנכנס? ואיזה בית? הרי בכל בית היה לו מקום וארוחה. ואשריה מי שהיה לו טעים אצלה וזכתה למחמאה. תאמר היה אנין טעם, לא כל אוכל או בגד מצא חן בעיניו. הוא היה יוצר יש מאין. אבל למה, אחי, עד עכשיו לא יצאת? אנחנו לא חסרי אונים. תאמר חזק, ואבי, ההר שלי, אינו חסר אונים. לאבי יש חברת קבלנות וציוד, ארבעים שנה הוא עבד ובנה בארץ הזאת. אבל אין דלק כדי לפנות את כל האזור ולהוציא את בנו ונכדיו. יא אללה, רחם על אבי ועל אמי ותן להם סבלנות. איפה אתה, תאמר? למה לא יצאת? בטח היית עסוק בילדים שלך, אהוביך, ולא ידעת את מי להציל קודם. וכי יש מישהו בעולם שאוהב את ילדיו ומפנק אותם יותר ממך, אחי? בואו כולכם, יאללה, יאללה, אחי, אהובי, בואו. אנחנו לא איבדנו תקווה לגביכם.