זינב תאמר ח'ליל אל-עכה

זוהי עדותו של הדוד, שנכתבת בכנות למען ההיסטוריה, וכדי שהעולם יכיר באכזריותו ובשפלותו של הצבא הציוני: כבר שלושה ימים שאבי חופר במו ידיו בבטון ובהריסות, בתקווה למצוא את בנו הצעיר, תאמר ח'ליל אל-עכה, את אשתו, הינד חסונה, ואת ילדיהם תאלא, זינב וח'ליל – אך לשווא. תאמר, הבחור היפה והשחום... אני ותאמר, תמיד רבנו והשלמנו, וכשגדלנו התבגרנו. אחי האהוב תאמר, יא אללה, כולנו יודעים כמה הוא חזק, נמרץ ואוהב תנועה. מאז שאמרו שכל הבלוק שבו הוא היה הופצץ, אנחנו אומרים: "לאאא, בטוח שאחי חי, אחי ייצא לבד מההריסות". אנשים, אחי ידע לעשות הכל, ובכל מקום היו לו חברים ואנשים שאוהבים אותו. כל מקום ובית שנכנס אליו היה הופך למקום של שמחה ועליצות. בכל בית שאליו נכנס, היו מגישים לו מכשירים וכלים מקולקלים כדי שיתקן אותם במומחיות שרכש מניסיונו, והוא היה מתקן הכל בלי לבקש תמורה. תמיד נכון לעזור, כל האנשים היו פונים אליו, והפלא הוא שתמיד ידע להסתדר. תמיד הייתה לו איזו המצאה חדשה בבית, ואת חדר המדרגות הפך לגינה ירוקה, כמו נשמתו. אבל למה הפעם הוא לא הצליח לצאת לבד? למה הוא לא יצא להגיד לנו: "הנה באתי, הבאתי אור הביתה"? כך הוא היה רגיל לומר בכל פעם שנכנס הביתה. ובעצם, איזה בית? כי בכל בית היה לו מקום ואוכל שהוכן עבורו. ואשריה מי שזכתה שיאהב את האוכל שלה וישבח אותו. תאמר היה בעל טעם משובח, לא כל אוכל או בגד מצא חן בעיניו, והוא היה יוצר יש מאין. אבל למה, אחי, עד עכשיו לא יצאת? אנחנו לא חסרי אונים, ותאמר חזק, ואבינו, ההר הזה, גם הוא לא חסר אונים. לאבא שלי יש חברת קבלנות וציוד... הוא עבד ובנה בארץ הזאת ארבעים שנה. אבל אין דלק כדי לפנות את כל האזור ולהוציא את בנו ונכדיו. יא אללה, רחם על אבי ועל אמי ותן להם סבלנות... איפה אתה, תאמר, למה לא יצאת? בטח היית עסוק בילדים שלך, אהוביך, ולא ידעת את מי להציל קודם. יש מישהו בעולם שאוהב את ילדיו ומפנק אותם יותר ממך, אחי? בואו כולכם, יאללה, יאללה אחי, אהובי, בואו. לא איבדנו את התקווה בכם.