תאלא תאמר ח'ליל אל-עכה

זוהי עדותו של הדוד, הנכתבת בכנות למען ההיסטוריה, וכדי שהעולם יכיר באכזריותו ובשפלותו של הצבא הציוני: כבר שלושה ימים שאבא שלי חופר במו ידיו בבטון ובהריסות, בתקווה למצוא את בנו הצעיר תאמר ח'ליל אל-עכה, את אשתו הינד חסונה ואת ילדיהם תאלא, זינב וח'ליל, אך לשווא. תאמר, הבחור היפה והשחום... אני ותאמר תמיד התקוטטנו, אך כשהתבגרנו השלמנו. אחי האהוב תאמר, אלוהים, כולנו יודעים כמה הוא חזק, נמרץ ואוהב תנועה. מהרגע שאמרו שכל המתחם שבו הוא היה הופצץ, אמרנו לעצמנו: 'לא, בטוח שאחי חי. אחי ייצא לבד מההריסות'. אחי, אנשים, ידע לעשות הכל ובכל מקום היו לו אוהבים וחברים. כל בית שנכנס אליו, הוא הפך למקום של שמחה ועליזות. בכל בית שהיה מגיע אליו, היו מיד צצים המכשירים המקולקלים כדי שיתקן אותם עם הניסיון שצבר, והוא היה מתקן הכל בלי לבקש תמורה. תמיד נכון לעזור, כולם היו פונים אליו, והפלא הוא שתמיד ידע להסתדר. תמיד הייתה לו איזו המצאה חדשה בבית, ואת חדר המדרגות הוא הפך לגינה ירוקה, כמו נשמתו. אבל למה הפעם הוא לא הצליח לצאת לבד? למה הוא לא יצא להגיד לנו 'הנה אני, באתי והארתי את הבית', כמו שתמיד נהג לומר? ואיזה בית בכלל? כי בכל בית היה לו מקום והייתה לו מנה. ואשריה זו שהאוכל שלה מצא חן בעיניו והוא שיבח אותה. תאמר היה אנין טעם, לא כל אוכל או בגד מצא חן בעיניו, והוא היה יוצר יש מאין. אבל למה, אחי, עד עכשיו לא יצאת? אנחנו לא חסרי אונים, ותאמר חזק, ואבא שלי, ההר, אינו חסר אונים. לאבא שלי יש חברת קבלנות וציוד, הוא עבד ובנה בארץ הזאת 40 שנה, אבל אין דלק כדי לפנות את כל האזור ולהוציא את בנו ונכדיו. אלוהים, רחם על אבא ואמא שלי ותן להם סבלנות. איפה אתה, תאמר? למה לא יצאת? בטח היית עסוק בילדים האהובים שלך, לא ידעת את מי להציל קודם. וכי יש מישהו בעולם שאוהב ומפנק את ילדיו יותר ממך, אחי? בואו כולכם, יאללה, יאללה אחי, אהובי, בואו. לא איבדנו תקווה.