עלי אבו שאוור

עלי אבו שאוור, הילד היפה שטרם מלאה לו שנה, שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו הראשון בעוד ימים ספורים, נטמן בקברו. אמו, העיתונאית סלמא מח'ימר, בת 31, הגיעה עמו לבקר את משפחתה בעזה ימים ספורים לפני תחילת המלחמה, מבלי לדעת שזה יהיה ביקורה האחרון. היא נהרגה עם בני משפחתה בתקיפה אווירית ישראלית על ביתם. גופתה הייתה קבורה תחת ההריסות במשך ימים, עד שהועברה יחד עם יקיריה לקבר אחים. בעלה נשאר בכווית, ממתין לשובם מהביקור האחרון. הקדשה לרוח אהובת ליבי, שותפתי לדרך, מתנת האל, שהייתה לי אם, אחות ואפילו אב – סלמא ועלי. אמא, הבן שלי הלך, נגמר, הבן שלי הלך. בפעם הראשונה, אמא, משהו כל כך גדול שובר אותי. לא הספקתי, אמא, לנשק אותו, או להחביא אותו בחיקי. בחיי, בני אהובי, אחרייך ליבי ריק. אמא, הבן שלי הלך, נגמר, הבן שלי הלך. הוא דמה לסבו, וזה ריגש אותי. כמו פרח, שבר אותי. אמא, היקר הזה היה כל מה שהיה לי אחרי אלוהים. מהיום ואילך, אתגעגע למגע ידך, בני עלי. הכל שותק, אפילו אתה, בני. שברת את גבי לעת זקנה. נפרדת ממני והפכת אותי לגולה. למען עתיד טוב יותר, שלחת אותי לניכר. זו אמו סלמא, ליבי, ואיתה בני. החלום שלנו היה גדול, אבל פלסטין לקחה אותם ממני. זה לא אובדן עבור אלוהים, ריבון כל הברואים. אמא, הבן שלי הלך, נגמר, הבן שלי הלך. הוא נקבר איתה, בתוך חיקה. בחיי, אמא, זה הדבר היחיד שמקל עליי מעט. ואני, אמא, קברתי אותם בתוך ליבי. הבן שלי הלך, הבן שלי הלך. זו סלמא, אהבת חיי. איתה אהובי, נכדו של אבו עלי. לאל שייך מה שנתן, ולאל שייך מה שלקח. השבח לאל, אני מודה וסבלן, ריבונו של עולם. הילד הקטן שלי ואמו לא נרדמים בלעדיי. תני להם לבוא, אמא, שיראו מה שלומי. הפרידה מהם, בחיי אמא, עיוורה את עיניי. הבן שלי הלך, נגמר, הבן שלי הלך. שאלו אותי בהיעדרכם, 'מה שלומך?' ובכיתי. אני והדמיון שלי, בפרידה מהם, בחיי, התכופפתי. ואליהם, בריבון העולמים, אני מתגעגע. סלמא נפרדה ממני ושלחה אותי לניכר. ובפרידתה, היא התישה אותי והכאיבה לי, הזקינה אותי והלבינה את שערי, ובחיי, היא גם שברה אותי. יהי רצון שאלי ירחם עליכם, ואחריכם ייתן לי סבלנות. יהי רצון שאלוהים יקל עליכם, חיי וירחי שלי.