יוסף מוחמד חמיד אבו מוסא

סיפורו הכואב של הילד יוסף, עם שיערו המתולתל, עורו הבהיר ופניו היפות. "אמא, אני רעב, יא אמא, אני רוצה לאכול..." "אל תפחד, חביבי, אני אכין לך תבשיל עגבניות." יצאתי לביתה של אום מחמוד, שכנתי הזמנית, לחפש שתי עגבניות כדי להשקיט את רעבו של יוסף. ביקשתי ממנו לנעול היטב את הדלת עד שאחזור. אבא שלו היה בבית החולים, ממלא את חובתו, ואף אחד אחר לא יכול היה ללכת. מיהרתי והתפללתי לאלוהים שישמור לי עליו. דפקתי כמה פעמים על דלתה של אום מחמוד, אבל איש לא ענה. הלכתי לבית משפחת מקדאד, בצידו השני של הרחוב, מלאת תקווה שאמצא שתי עגבניות ליוסף. שנאתי להתרחק ממנו, אבל בבית כבר לא נשאר שום דבר לאכול. שבעת ימי המלחמה הראשונים היו קשים מכל. "איך את, אמא, ומה שלום ילדייך? אני מקווה שההפצצה לא הגיעה אליכם?" "אני בסדר, כמו שאת רואה. שאלוהים ישמור עלינו, חאג'ה." עניתי לאום מקדאד ושאלתי אותה על העגבניות. במלחמה, לאנשים אין את המותרות של שיחות ארוכות; כל שנייה יכולה להיות האחרונה. לקחתי את העגבניות ונפרדתי מהחאג'ה. "תתפללי עלינו, חאג'ה. הנסיבות קשות, כמו שאת רואה. אנחנו לא רוצים ללכת למתקנים של אונר"א, המצב שם קשה מאוד, כמו שאומרים." "שאלוהים ישמור עליכם ועל כל האנשים. זה משבר, והוא יעבור בעזרת האל." ואז, קול פיצוץ אדיר. כל מה שאני זוכרת הוא ענן שחור שהסתיר הכל. לקיתי בחירשות זמנית מעוצמת הפיצוץ, אבל רק דבר אחד העסיק אותי: האם יוסף בסדר? רצתי לרחוב, נאבקת לנשום בתוך האבק והעשן. המולה גדולה הייתה במקום ההפצצה, וכולם צעקו ועזרו לחובשים לפנות את הנפגעים. זה היה כמו מראות יום הדין. "יא ג'מאעה, ראיתם את יוסף? מישהו מכם ראה פה ילד קטן?" "אמא, אני לא יודע, הפצועים נלקחו לבית החולים שיפא, תלכי לשם." נזכרתי באבו יוסף, שעבד שם כרופא ולא חזר הביתה מתחילת המלחמה. עליתי על אמבולנס לבית החולים. הדבר האחרון שאני זוכרת לפני שדלת הרכב נסגרה היה שהדלת שנעלתי על יוסף כבר לא הייתה שם. מתוך אינסטינקט אימהי טבעי, פחדתי מסכנות הארץ ונעלתי את הדלת. אבל איך אם יכולה לנעול את הדלת בפני הסכנה שמגיעה מהשמיים? אפילו הפחד במלחמה הוא אחר. בקומה השנייה של מתחם שיפא פגשתי את אביו, במדיו הירוקים, מותש מימי המלחמה ומהעבודה שלא פוסקת. הוא הקדיש את חייו לאנשים, מתוך תחושת חובה. "יוסף... יוסף..." לא אמרתי יותר משמו. הוא הבין למה אני כאן. אנשים לא באים לבית החולים לטיול. התחיל מסע החיפושים אחר יוסף. "יוסף, בן 7, עור בהיר ופנים יפות", כך חזרתי ואמרתי לכל מי שפגשתי – רופא, עיתונאי או פצוע, זה לא היה משנה. כל מה שרציתי היה לדעת איפה יוסף. אחרי שעברתי בין קומות וחיפשתי בכמה חדרים, התעייפתי. רגליי ניסו לשאת אותי, אבל הפחד שלי היה כבד יותר, ונפלתי על הספסל הקרוב. בזמן שאביו הלך לחפש, חייו של יוסף חלפו מול עיניי. הוא נולד לי אחרי שנים של נישואים. הוא היה ברכה בחיי, יפה כמו הירח. נוכחותו פיצתה על כל חסך. קראתי לו יוסף. גידלתי אותו, והוא היה האוויר לנשימתי. כל יום בחיי היה אושר חדש כשראיתי אותו גדל בין ידיי. יוסף התחיל לשחק ולדבר, והשנה היה אמור להתחיל ללמוד בבית הספר. זה היה קשה לי. איך אוכל להיפרד ממנו לשמונה שעות כל יום? חיכיתי לו ליד הדלת כל יום, קיבלתי את פניו בחיבוק ועם תבשיל העגבניות שאהב. "עזבו אותי לבד", שמעתי את אבו יוסף אומר בכאב. קפצתי לעברו וצעקתי: "אולי זה לא הוא!" ניסיתי, אבל הוא היה הילד שלו, והוא הכיר אותו. אב לא טועה בעתיד בנו, אז איך יטעה בזיהוי פניו? האינטואיציה האימהית שלי אמרה לי שהכל נגמר. רציתי רגע אחרון של פרידה, אבל הם מנעו ממני. הם רצו שאשמור בזיכרוני את דמותו היפה, יוסף בהיר העור עם שיערו המתולתל, לפני שהטילים השחיתו אותה. אני לא יודעת למי אני כותבת, אבל את יגוני כאם אי אפשר לתרגם. איך אוכל לבטא זאת? איך אסביר את שנות סבלנותי עד שיוסף הגיע? יוסף היה המתנה שפיצתה אותי על כל מה שהיה חסר לי. מי יפצה אותי עכשיו על החסך ביוסף? גידלתי אותו באהבה. מנעתי מעצמי כדי לתת לו, וסבלתי כאב כדי שיחיה כמו ילד רגיל, כמו הילדים שלכם. נעלתי עליו את הדלת כדי להגן עליו, והוא הלך, והדלת איתו. איך אם יכולה להגן על בנה במלחמה? חיכיתי ליוסף ליד הדלת שיחזור מבית הספר כל יום. איך אוכל לחכות עכשיו, כשיוסף איננו עוד? יוסף הלך מאיתנו כשהוא רעב!!!!