סלאם תמים אבו מעמר

אהובת ליבי, שכשמה כן היא, הייתה שלום על פני האדמה והלכה לעולמה בשלום. הייתה לה נשמה עליזה, שלא שנאה ולא נטרה טינה. נשמתה הייתה כשל ילדה קטנה; בכל פעם שראתה פרח, מיהרה אליו בשמחה. הכיבוש הרג אותה יחד עם אביה, אמה ואחיותיה הנסיכות, שמס אל-הודא ומייס. ממשפחתה נותרו אחיה יחיא ועבד א-רחמן. סלאם, כמו כל בנות גילה, רצתה לחיות. היא רצתה להינצל מהמוות. פעם סיפרה לי שהיא פוחדת מהמוות ומהמחשבה שתיקבר תחת ההריסות. החלום הגדול ביותר שלה היה למות כשגופה שלם, אך חלומה לא התגשם. חילצנו אותה מתחת להריסות, והאנשים סביבה קראו: "שהידה, שהידה!". גופך איננו עוד, סלאם, אבל את עדיין חיה בתוכנו. נשמתך הטהורה מרחפת סביבנו בכל עת ובכל רגע. סלאם הלכה לעולמה, וגם דודי, אשתו ובנותיו. הם הותירו בנו סרט ארוך של זיכרונות עמוקים, שמעלים דמעות בעינינו בכל פעם שאנו נזכרים בהם.