טארק איסמאעיל דיראווי

הוא היה הראשון שקרא לי "אמא", והוא שהעניק לי לראשונה את תחושת הנתינה האינסופית. הוא היה בן שלוש וחצי. קראנו לו טארק על שמו של טארק דרוויש, שגם הוא נהרג אחריו, וכאילו דפקו יחד על שערי גן עדן. לפני שנהרג, הוא פחד מרעש הטילים והמטוסים. בכל פעם ששמע טיל, היה רץ אליי באימה. כששאלתי אותו למה הוא פוחד, הוא היה עונה: "יורים לי מעל הראש". ואכן, טיל התפוצץ בביתנו, ורסיסיו חדרו לראשו הקטן. אין לי הרבה מה לומר, מלבד שהיה לי ילד יפה, חכם ופיקח, שאהב את החיים. חטאו היחיד, שבגללו מת באופן כה ברברי, היה שנולד בעזה וחי במלחמות. קיוויתי שבני הקטן יאסר ישחק לצד אחיו הגדול טארק בפארק מלא בצבעי החיים, אבל אנחנו קוברים מדי יום את כל חלומותינו, הגדולים והקטנים, וקוברים את זכויותינו הבסיסיות ביותר. אני מתפללת לאללה שאני, אביך וכל אוהביך נהיה בין אלה שתבשר להם כי "אין פחד בליבם ואין הם נעצבים".