ג'נא ומוחמד מוסא סעיד סאלם

אינני יודעת מאיפה להתחיל, אבל אתחיל עם בתי הבכורה, ג'נא, גן העדן שלי, האושר שלי, אהובתי בת ה-14. היא הייתה ילדה חכמה ויפה, מבפנים ומבחוץ, וכבר ידעה בעל פה את סורת אל-בקרה וחצי מסורת אאל עמראן, מתוך כוונה לשנן את הקוראן כולו. היא הצטיינה בלימודיה והייתה הראשונה בבית ספרה. היא חלמה להיות רופאה, וזו הייתה משאלתה האמיתית. ג'נא הלכה, ואיתה כל חלומותיי. היא הלכה, ונשמתי יצאה איתה. היא הייתה בת לוויתי והנחמה שלי בחיים. הכיבוש הפציץ אותנו בטיליו ובחגורות האש שלו, והשמיד יותר מקילומטר מרובע ברגע אחד, בשנייה אחת. הוא השמיד אדם ואבן, השמיד את כל מי שנשאר. ילדתי אמרה לי לפני מותה: "מי שמת ניצל, ומי שניצל מת". לא ידעתי שזו הייתה הודעה ממנה, שהיא תינצל ותשאיר אותי בעולם החולף הזה. ג'נא לא הלכה לבדה. יחד איתה הלך גם בני, הקטן שלי, אהובי, מוחמד המפונק שלי בן ה-10. הילד שלי מוחמד, הקטן שלי, הנשמה של אמא שלו, המפונק והאהוב שלה. הוא היה רך ועדין כלפיי, למרות גילו הצעיר. יום אחד הוא אמר לי, "אמא, אני פוחד למות לבד, אמא". אמרתי לו, "אני לא אעזוב אותך לבד, חיי שלי".